בואו נדבר על כמה סיבות אמיתיות לתעופה עצמית

אולי זה בגלל שרוב הזמן היצור היחיד שחולק איתי את החלל זה פונפון, אולי זה בגלל שאני ממש מפוקפקת, בכל אופן, השבוע התחלתי לשים לב שיש לי נטייה חדשה לחלוטין, אבל בהחלט מסקרנת, להרים לעצמי, בקול רם. התחלתי לארוז את קופסאות ינואר של The Moo Box השבוע כדי שהם לא יחכו לי לרגע האחרון ותוך כדי מלמלתי לעצמי "כל הכבוד", שטפתי כלים ואמרתי לעצמי אחר כך "כפרה עלייך". קמתי להמשיך לקדם את חנות נובמבר שלי בשבת בבוקר למרות שלרבוץ היה נשמע הרבה יותר מפתה ויצא לי כזה "לא, אני תותחית". בקול רם. כמו מגה סייקו. אבל לא יודעת, זה הרגיש נעים, כמעט כמו שזה הרגיש מוזר.

אז נכון, יכול להיות שכל זה סימן לכך שאני מתחילה להפוך באופן רשמי לערירית הזויה, ויכול להיות שככה פשוט צריך לדבר אל עצמך. בכל אופן, אני הרגשתי שהחוויה הכי משמעותית שלקחתי איתי מהסיטואציות המשונות האלו הוא את העובדה שיש לנו במהלך היום כל כך הרבה הזדמנויות להרים לעצמנו ואנחנו לגמרי צריכות ללכת על זה! בקול רם!

בואו נעבור על 4 דוגמאות לסיטואציות מאוד מאוד קטנות לכאורה שאני לגמרי מרגישה שאנחנו אמורות להרים עליהם לעצמנו בקול רם לא משנה מי עובר שם ושומע. יש כמובן עוד המון דוגמאות כאלו, אבל אני אפרט רק כמה וכמובן אשמח לשמוע בתגובות למטה את הדוגמאות שלכן!

אכלת בבית כל יום השבוע, במקום להזמין וולט

תראו, אני כן רואה את החשיבות של מדי פעם לפנק את עצמך בהזמנת טייק אווואי כיפית אבל בואו נודה בזה, הקורונה הפכה את אפליקציית וולט לשף הפרטי של כולנו, וזה נראה רע בכל מובן אפשרי. בעיקר כלכלי, אבל גם במובן של איך וכמה אנחנו ששות לדאוג לעצמנו. האקט של לבשל לעצמנו הוא אקט מאוד משמעותי של דאגה עצמית. אימהות עצמית אם תרצו. הזנה ואימהות הן שני מוטיבים שמחוברים בקשר משמעותי יותר ממה שנרצה להודות (היוש לכל הבנות שירשו הפרעות אכילה מאימא). ונכון שטייק אוואי הוא פינוק מאוד לגיטימי, אבל כולנו יודעות שהרבה פעמים מדובר באקט של ויתור עצמי מהסוג שהוא מעבר לפינוק וחמלה עצמית לגיטימית. אני עוד לא הצלחתי להעביר שבוע בלי וולט, ואני מרגישה שכשזה ייקרה, אני הולכת להרים לעצמי בטירוף ובקול רם.

השתמשת בחוט דנטלי, ולא רק צחצחת

אני לומדת כרגע תיאוריה והולכת להתגבר על הפחד שלי מנהיגה. אבל יותר משאני מפחדת מנהיגה- אני מפחדת מחוט דנטלי. אני פשוט מפחדת ואני יודעת שזה נשמע לכן הזוי, אבל החוטים הדקיקים האלו נראים לי כמו סכיני אימה חותכת חניכיים וכל פעם שאני רואה מישהו משתמש בהם אני מצטמררת. רופא שיניים טוב גילה לי לפני כמה שנים שיש חוטים דנטליים כאלו שהם לא חוטי דייג מפחידים, אלא כמו ספוגיות ואני מרגישה שאני קרובה לנקודה הזאת שאני לגמרי אצליח לשכנע את עצמי לנסות את הספוגיות האלו (שיושבות לי במגירה ומפחידות אותי) ואז ממש להרים לעצמי. בקיצור, מה שאני מנסה לומר, אם אתן עושות חוט דנטלי אחרי כל צחצוח, אתן לפחות 2 שלבים מתקדמים יותר בחיים ממני, תרימו לעצמכן!

שטפת כלים ישר אחרי הארוחה במקום לתת להם להפוך לערימה של שבוע

כמות הדברים הקטנים והמעיקים שאנחנו צריכים לעשות כדי להתקיים בעולם הזה הוא בלתי ייאומן. באמת, סורי על הקלישאה, אבל למה היה חשוב ללמד אותנו את ספר שופטים ולא את זה שכל החיים שלנו יורכבו מדברים כאלו?! בכל אופן, יש את חוק החמש שניות של מל רובינס שאומר שכל דבר שאתה לא רוצה לעשות אם פשוט תוך 5 שניות תקום וזהו, זה יקרה. אבל אני אוהבת יותר את הגישה של הפסיכולוגית שלי (שוב פה בהופעה שנייה), שאומרת שהרבה פעמים צריך לדמיין את עצמך נותנת יד לילדה הקטנה שהיית פעם והולכת איתה לעשות את הדבר הזה. לחתוך את הסלט, לקום למכון כושר למרות שלא בא לך. זה נשמע מטומטם, אבל אם כל פעם שאין לכן כוח לקום לעשות משהו שאתן יודעות שיעשה לכן רק טוב- תדמיינו שאתן לוקחות ביד את הילדה הקטנה שהיא אתן ואומרות לה "יאללה בואי נעשה את זה ביחד". אל תגחכו עליי עד שתנסו!

לא הוצאת כסף מקופת החיסכון לשעת חירום שלך

לא כדי לשלם חשבון חשמל. לא כדי להזמין כרטיסים לחופשת סופ"ש כי מגיע לך או כי כולן באינסטה בחופשה ולא נסעת שנתיים, לא בשביל להירשם לקורס הזה שאת ממש צריכה וישדרג לך את הקריירה. יש המון תירוצים לגיטימיים במיוחד להוציא כספים מקופות החיסכון לשעת חירום שלנו ואם נתקלת בצומת דרכים כזאת- והצלחת למצוא פתרון אחר, תרימי מותק, תרימי!

עכשיו תורכן לכתוב דוגמאות בתגובות!

האיור למעלה הוא Celebrating Myself by Arlette Bauder