יכול להיות שאת לא מוחצנת ולא מופנמת?

יכול להיות שאת בכלל מוחצו- מופנמת?

אני חושבת שאף אחד לא יכול לחשוד בי שאני אדם מופנם. אני קולנית, דרמטית, מאוד נוכחות, לא עדינה. נו בקיצור, חנה לסלאו. אבל עם השנים שמתי לב שהיכולת שלי להתחבר לנרטיב של עצמי כאדם מוחצן היא מאוד מוגבלת. נכון אני מפיקה את כמויות הרעש הנדרשות מאדם מוחצן ונדמה שאני לחלוטין לא ביישנית. אבל זה לא מדויק. אנשים מוחצנים הם אנשים שבמהות שלהם- שואבים את האנרגיה שלהם מאינטראקציה חברתית. ואני? אין דבר שמרוקן אותי יותר מאינטראקציות חברתיות. לשם השוואה, מנו מחתונמי הוא בהחלט אדם מופנם על פי כללי הטקס הקלישאתיים, הוא לא מרבה לדבר, והוא אמנם כריזמטי, אבל לצד זה הוא ביישן למדי. עם זאת, הצורך הקיומי שלו באינטראקציות חברתיות עמוסות משתתפים מראה שלמרות ביישנותו והעובדה שהוא לא מרבה במילים- מופנם היא לא בדיוק ההגדרה המדויקת עבורו.

למי שלא מכירה, הקונספט של מופנם או מוחצן הוא קונספט שהוצג בפני העולם בידי הפסיכואנליטיקאי קארל יונג בשנות ה- 20 של המאה הקודמת. הפעם הראשונה שקיבלתי אשרור לכך שאולי חוסר היכולת שלי להתחבר להגדרה של החברה אותי כרדם מוחצן היה כששמעתי ראיון, לדעתי עם אופרה ווינפרי, של רו פול. רו פול טען שם שהוא מגדיר את עצמו כאדם מופנם שמסווה את עצמו כאדם מוחצן. ובאותו רגע, לא היה אסימון עלי אדמות שלא נפל לי. זו בדיוק אני. אדם מופנם, על גבול המתבודד שהצורך שלו לשרוד את האינטראקציות החברתיות הוציאו ממנו מעין מוחצנות מופרזת. סוג של פיצוי. כלומר, זה לא בדיוק מה שרו פול אמר, אבל זו הפרשנות שאני נתתי לתופעה על פי התפיסה שלי את המנגנונים שלה כפי שהם מתבטאים אצלי.

יכול להיות שאתן גם כל החיים חשתן את הפיצול הזה בין התחושה שאתן נתפסות כמוחצנות אבל בעצם כל מה שבא לכן זה לשבת בבית לבד עם שקיות חטיפים מול הנטפליקס? לדעתי, זו תופעה שמאפיינת הרבה מאוד מוגזמות החוויה הזאת של להיתפס כמוחצנת, כי את דרמטית וקולנית וצבעונית וכולך וואו ומצד שני לדעת שאת מרגישה הכי נעים כשרגוע סביבך ואת בסביבה ביתית עם אנשים שאת יכולה לשתוק איתם בכיף.

בהמשך למחקר של יונג, אחרי מספר שנים זוהתה העובדה שיש אנשים שהם איפשהו באמצע בין מופנמים ומוחצנים והם כונו ambivert. אבל אני מרגישה שלהיות מוחצו- מופנמת זה משהו אחר. כי אנשים ממש בטוחים שאת מוחצנת, גם את עצמך מאמינה בזה, אבל במבט יותר מעמיק את קולטת שכל האישיות שלך זועקת מופנמות חבויה.

אז איך תדעי אם את גם מוחצו- מופנמת? אלו 3 סימנים מובהקים:

1. את אולי דרמטית ומוגזמת, אבל אינטראקציות חברתיות יותר מרוקנות מאשר מטעינות אותך באנרגיה. מוחצו- מופנמות אוהבות חברה וגם מרגישות בנוח בחברה, הן לא בהכרח ביישניות מול אנשים, אבל הן גם לא אוהבות להיות עם אנשים לאורך יותר מדי זמן. את נהנית לבלות בעיקר עם אנשים שקרובים אלייך ועם אנשים כאלו את בהחלט יכולה להיות הכי פתוחה וקולנית ומוגזמת, אבל גם לשתוק כשבא לך. אחרי שהייה בחברת אנשים את מוכרחה להתכנס קצת לתוך עצמך ולחזור לעולם המחשבות היצירתי והמוגזם שלך. את נהנית עם אנשים, אבל המטען האמיתי שלך הוא Me time. את אוהבת להיות בחברה- אבל תמיד דואגת שתהיה לך גם תוכנית מילוט ברורה בשלוף.

2. את בהחלט לא ביישנית וגם אוהבת לדבר, אבל את מעדיפה לנהל שיחות משמעויות ולומר בדיוק מה את חושבת על פני לנהל סמול טוקס. סמול טוקס מרוקנות אותך. עם זאת, את בהחלט לא פרח קיר ביישן ונחבא אל הכלים. את לגמרי פורחת בחברה עם אנשים שאיתם את יכולה לנהל שיחות מעניינות ומלאות אנרגיה יצירתית.

3. שרדת את סגרי הקורונה הקשוחים ביותר די בכיף, למרבה הבושות. לא נעים לומר, אבל המהלך הקורונה ממש ראו את ההבדל בין אנשים מופנמים, מוחצנים ומופנו- מוחצנים. אחד מחבריי הטובים הוא אדם מופנם למדי, אבל הוא טיפס על הקירות בגלל שאי אפשר היה לצאת ולהיות באינטראקציה חברתית. אפשר לומר שהוא מופנו- מוחצן. אני לעומת זאת, נהניתי ופרחתי לי בחברת עצמי ובהיעדר אינטראקציה פיזית עם בני אדם. בוודאי שהייתי זקוקה לתקשורת מסוימת עם החברים הקרובים שלי, וגם לביטוי מוחצן למדי ברשתות החברתיות (אי אפשר לומר שאדם שמנהל את חייו ברשתות החברתיות הוא מופנם, כן?), אבל העובדה שעברתי לעבוד מהבית עם עצמי, גרמה לי לפרוח.

אז מה אתן אומרות מוגזמות, אתן מופנו- מוחצנות? ובכלל, קרה לכן שגיליתן משהו מפתיע על האישיות שלכן ככה סתם באמצע החיים? משהו ששינה לגמרי את מה שחשבתן על האישיות שלכן? תחלקו אתנו למטה בתגובות!